<h1>ראבי"ה סימן תקכ"ה</h1>
<h2>דף צט:</h2>
במסכת סופרים תניא [בפרק בתרא] [ה"ג] הבכורים מתענין בערב פסח, וכן האיסטניס כדי שיאכלו לתאבון ולא אכילה גסה. אבל בירושלמי דפירקן [ה"א] גרסינן רבי יהודה נשיאה צחי שאל לר' מנא בגין דאנא צחי מהו למישתי אמר ליה לא, דתני רבי חייא לא יטעם אדם כלום קודם שתחשך. ונראה לי דבמידי שאין מגררין הלב מיירי כגון יין תותים ודבש, אבל חמרא שרי, כדרבא [לקמן ק"ז ע"ב] דהוי שתי וכו', וכן כל אדם לבד מאיסטניס שרי להו למיכל בערב פסח קודם תשע שעות. ותו דגרסינן בירושלמי [שם] מכשיר היה ר' יהודה בן בתירה בפסח ששחטו שחרית וכו' תני ר' יהודה בן בתירה [אומר] בין חמץ ובין מצה אסורה, פירוש חמץ קודם ארבע שעות ובין מצה כל היום אסור, דאתי לאימנועי מלעבד פסחא, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אומר רבי לא הוי אכיל לא חמץ ולא מצה, ומקשה ורבי תלמידו דרבי יהודה בן בתירה הוי, פירוש דלית הילכתא כוותיה, דתנן [ס"א ע"א] שחטו קודם חצות פסול, והכא חייש למילתיה דרבי יהודה בן בתירה משום כבודו, והא תלמידו דר' יעקב בן קורסאי הוה, ומשני רבי בכור הוה, פירוש לכך היה מתענה. ופריך אמר רבי מנא בר אנא אבא בוכרא הוה והוה אכיל, ומשני אמר רבי תנחומא לא בגין דרבי בוכרא הוה והוה צאים אלא בגין דאיסטניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוי אכיל בלילא. ומשמע דפליג אמסכת סופרים. והנוהגין להתענות אפילו בוכרא דאימיה כמו מעשה מכות הבכורות דמצרים. ומיהו גדול הבית לא, דכולי האי לא מחמרינן.
בערב פסח מתענין הבכורים, וכך שנינו במסכת סופרים [פכ"א ה"ג], וכן האיסטניס. והירושלמי [ה"א] פליג. ובסוף סדר פסח אכתוב זה. בערב פסח לא יאכל אדם סמוך למנחה מט' שעות ולמעלה כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון, אבל שותה יין ואוכל מיני תרגימא וירקות המגררין את לבו של אדם. ויין ישתה כפי רצונו אם מעט אם רב, דרב הוי שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא וכו' עד טובא מיגרר גריר [פורתא מיסעד סעיד]. והכי פירושא [טובא] מיגרר גריר פורתא מיסעד סעיד הגרירה רבה על הסעידה ולא כדמפרש[ים ד]טובא שתי [אז גריר]. בירושלמי [שם] האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו. ולכך נדמית לבועל ארוסתו, שהיא אסורה עד שיברכו שבע ברכות ועל מצה שייך גם כן שבע ברכות.
<h2>דף קג.</h2>
ואם חל פסח לילה ראשונה או שניה במוצאי שבת סימן יקנה"ז. [בורא פרי הגפן]. קידוש. [נר]. והבדלה ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתיך ברוך אתה י' המבדיל בין קודש לקודש. ואומר שהחיינו דהיינו זמן, וכן ההבדלה סדורה בירושלמי דברכות. ויש ספרי ירושלמי שכתוב בו הבדלת וקדשת וכו'. ובגמרא דידן [ק"ד ע"א] אמרינן מאן דאמר מעין חתימה סמוך לחתימה בעי למימר בין קדושת שבת וכו'. ויש שאין מברכין על הבשמים. וטעמם שאין כאן איבוד נשמה יתירה, ותו סימן דהלכה יקנה"ז ולא הדס. ויש שאמרו שאין צריך לסימן, דאין הבדלה בלא בשמים.
<h2>דף קז.</h2>
בהלכות גדולות כתב מי שאין לו יין בליל פסח יטול צימוקין שיש להם לחלוחות וישרה אותם במים ויסחטם ויעשה מהם ארבע כוסות למצוה, דאמרי רבנן פרק המוכר פירות [צ"ז ע"ב] יין של צימוקין לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דלנסכים כשר בדיעבד, לקידוש ולהבדלה כשר גם לכתחלה במקום שאי אפשר, והכי שדר רב נטרונאי ריש מתיבתא. ונראה לי דמשום שעת הדחק התירו, שאין דומה למזוג, שאין כאן חלק עשירי מן היין, ואמרינן [שם צ"ו ע"ב] אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין (אין) מברכין עליהם בורא פרי הגפן, ופסקינן התם דאין הלכה כאחרים, ואמר רבא רמי תלתא וכו' עד ורבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. וכי מעיינת התם משמע כדברי. ולולב היבש התירו בשעת הדחק אף על פי שהוא מדאורייתא וכל שכן כי האי גוונא. ועוד כתב שם מי שאין לו יין בלילי פסח ולא בשר חייב לומר הילכות פסח ואומר הללויה. ואני כתבתי לעיל שעל הפת יעשה הסדר כדפרישית.
<h2>דף קח.</h2>
ובאכילת מרור אין צריך להסב, אפילו בימי חכמים שהיו נוהגין להסב, אלא אמצה וארבע כוסות בלבד, כי המרור זכר לשיעבוד.
<h2>דף קח:</h2>
וגם לכל אחד ואחד יתן ארבע כוסות, שכולם היו בספק. [ועוד] כי על ידי נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. וארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ובירושלמי [ה"א] רבי יהו[שע] בן לוי אומר כנגד [ארבע] כוסות שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי [וגו'] ונתתי כוס פרעה בידו וגו'. ר' לוי אמר כנגד ארבע מלכיות. ורבנן אמרי כנגד [ארבע] כוסות של תרעלה שהקדוש ברוך הוא משקה לאומות העולם שנאמר [ירמיה כ"ה] קח את כוס [היין] החמה וגו', ב' כוס זהב [בבל] ביד ד' משכרת וגו' [שם נ"א], ג' כי כוס ביד ה' וגו' [תהלים ע"ה], ד' ימטר על רשעים וגו' [שם י"א]. וכנגדם ארבע כוסות של ישועה לעתיד, ה' מנת חלקי וכוסי וגו' [שם ט"ז], כוסי רויה [שם כ"ג], כוס ישועות אשא [שם קט"ז], ישועות שתים [לימות המשיח] ולעולם הבא.
ושיעור של כוס וכוס רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה כשימזגם. שתאן בבת אחת יצא ידי יין ולא ידי ארבע כוסות. וצריך לשתות כל הכוס או לכל הפחות רובו. והני מילי אם אין בו [רק] רביעית הלוג, אבל אם יש בו הרבה יין די לו ברביעית הלוג. ובימיהם היו מקפידין למזוג היין במים דבדיעבד שתאו חי יצא ידי חובות יין ולא ידי חירות, [ותניא] [ברכות נ"א ע"א] עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואחד מהן חי אמר רב פפא ובברכת הארץ, שזו היא שבחה של ארץ, אבל קודם שמברך בורא פרי הגפן מזיג ליה במים. ויש פירוש אחר, אבל זה עיקר. ואנו שיין שלנו חלש אין צריך כלל מזיגת מים, כדאמרינן בפרק לא יחפור [כ' ע"ב] לדידן אפי' קוטרא דשרגא קשה ליה, שחל[ש], ואאוצר של יין קאי. וביין מעושן לא נאריך פה.
<h2>דף קט.</h2>
וחוטפין מצה וממהרין לאכול כדי שלא ישנו התינוקות וישאלו. וכן נותנין בידם על ככה שום דבר חידוש, כדאמרינן מחלקין להן קליות ואגוזים וכו', קליות מאשתקד משום איסור חדש. ורבנו זקני כתב שהוא פרי עץ ארז, שקורין אייכליש בלשון אשכנז כעין אגוזים קטנים, ומחלקין לתינוקות לשחק בהן. וכתב שכן נמצא באגדה שהוא פרי כעין אגוז. ואני מצאתי בירושלמי בפירקן [ה"א] חייב אדם לשמח אשתו ברגל ובניו הקטנים וכו' עד בלו[זי]ן ואגוזים. והעם נהגו בו רק ביום כיפור והם מתכוונים לשכח מהם התענית ועושין מצוה ואינם יודעים, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובתוספתא [פרק] בתרא דפסחים [ה"ג] שנויה כך כי האי גוונא, ומיהו לא מפרש במה משמח בניו הקטנים אלא קתני קטנים הראוי להם.
<h2>דף קיד.</h2>
ואם חל פסח לילה ראשונה או שניה במוצאי שבת סימן יקנה"ז. [בורא פרי הגפן]. קידוש. [נר]. והבדלה ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתיך ברוך אתה י' המבדיל בין קודש לקודש. ואומר שהחיינו דהיינו זמן, וכן ההבדלה סדורה בירושלמי דברכות. ויש ספרי ירושלמי שכתוב בו הבדלת וקדשת וכו'. ובגמרא דידן [ק"ד ע"א] אמרינן מאן דאמר מעין חתימה סמוך לחתימה בעי למימר בין קדושת שבת וכו'. ויש שאין מברכין על הבשמים. וטעמם שאין כאן איבוד נשמה יתירה, ותו סימן דהלכה יקנה"ז ולא הדס. ויש שאמרו שאין צריך לסימן, דאין הבדלה בלא בשמים.
ונכנס לבית הכנסת ומתפלל מנחה ומעריב. ואין מקדשין בבית הכנסת כי אין לך עני שאין לו יין לארבע כוסות, וכדתנן [צ"ט ע"ב] אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו [מארבע כוסות של יין], שאם אין לו על הקהל לתת לו. וחוזר לביתו, ויושב בהסבה. ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו [להסב] שאין רגילות בני חורין להסב ישב כדרכו. ואין צריך ליטול משום סתם ידים עסקניות, כיון שאחרי הקידוש יטול, וכדאמרינן [קט"ו ע"ב] הנוטל ידיו בטיבול [ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול] שני. ואם ברור לו שנגע בטינוף או נכנס בבית הכסא יטול ידיו ויברך על נטילת ידים ולא יטול ידיו אחר הקידוש, דקידוש צורך סעודה הוא, ולא הוי היסח הדעת, מידי דהוי אכל שבתות השנה דכיון דחביבא ריפתא [מקדש אריפתא ו]אינו חוזר ונוטל. וימזוג כוס ראשון ומקדש סימן יק"ז. יין ברישא, דהלכתא כבית הלל דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ושעשה ניסים אינו מברך, מפני שעתיד לומר בלפיכך אנחנו וכו'. ואם חל פסח בליל שבת הסימן ויק"ז, ואומר ויכולו, ואומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום המנוחה הזה ואת יום חג המצות וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, וזמן. ויש שנוהגין שאינן מברכין על נטילת ידים זו, מפני שאינה צורך אכילת מזון. ויש שמברכין, כיון שהצריכוהו חכמים ליטול בטיבול הראשון.
ולאחר שישתו כולם יטלו ויברכו על נטילת ידים, מפני שהפסקת אגדה הוה היסח הדעת. והתלמוד שאמר [קט"ו ע"ב] הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני, ולא חש להזכיר המוציא ואכילת מצה הקודמת לטיבול שני, כסדר המשנה הביאו לפניו מצה וחזרת וכו', צריך לומר דאגב דטיבול ראשון נקט טיבול שני. ונשמע אומר משום שלא צריך כביצה להמוציא ואמרינן [סוכה כ"ו ע"ב] וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה [ואכלו חוץ לסוכה] ולא בירך אחריו (אחד של המוציא ואחד של אכילת מצה) וכביצה הוא שיעור שני זיתים, כדמשמע בפרק שלישי דמסכת כריתות [י"ד ע"א]. ואם אינו יכול להכניס ביחד לתוך פיו שני זיתים [אחד של המוציא ואחד של אכילת מצה] יאכל תחלה המוציא, הקוד[ם] לברכה, וברכתו תדירה, ושוב השני(יה) של אכילת מצה. ומה שאין אנו אוכלין המוציא ושוב יברך על אכילת מצה ויאכל, משום דאמרינן דלאחר שמילא כריסו יחזור ויברך, ומהאי טעמא אינו מברך על האפיקומן, וכי היכי דאמרינן להאי טעמא אמרור, הכי נמי אמרינן להאי טעמא אמצה. ונשים ועבדים חייבין באכילת מצה ומרור. וכאשר עשה כן יעשה (ה') לכל בני החבורה, כזית לכל אחד ואחד מן השלימה, ומן הפרוסה נמי כזית לכל אחד ואחד. ויטביל במלח, לפי שאינה מלוחה. וסדר שלש מצות וסדר שתים פירשתי לעיל. ונוטל שוב כזית חסא ומברך על אכילת מרור, ומטבל בחרוסת יפה ומשקעו משום קפא, פירוש תולעת שיש בו, וכן משמע במסכת תרומות [בתוספתא פ"ז הי"ב], ולא ישהינו בתוכו פן יאבד טעמו, ואוכל. וכן מטביל כזית מן העלין או של הקלח בחרוסת, כדפרישית בפרק כל שעה, ויהיב לכל אחד ואחד כזית. ועל החרוסת לא יברך, לא עם שאר ירקי ולא עם המרור, לפי שדינו לברך על העיקר ולפטור את הטפל. ואף על גב דמצוה בפני עצמה היא, מיהו כיון דעל ידי טיבול אוכל (ו)לא מברך עליה. ואם אין לו שאר ירקות אלא מרור נוטל ומברך בטיבול ראשון על אכילת מרור, ובטיבול שני אוכלו ולא יברך כלל, דהלכתא כרב חסדא. ואף על גב שאכל כבר מרור, חוזר ואוכל מרור בסמוך למצה, כדכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו. ותרי טיבולי עבדינן משום שישאלו התינוקות, שמתמיהין שטבלו בירקי קודם אכילת המוציא, ובטיבול שלאחר המוציא בזה בקיאין אפילו תינוקות קודם שיראוהו מטבל, שכן נוהגין כל השנה. והיינו דקאמרינן מה נשתנה וכו' עד הלילה הזה שתי פעמים. ואין לומר באגדה אין אנו חייבין לטבל, דחיובא לדרדקי, אתמהא. והנה אכל מצה בברכה לבד ומרור בברכתו לבד כחכמים דפליגי אהלל, שכיון דלא איתמר הילכתא לא כחכמים ולא כהלל דפליג עלייהו, כדתניא הלל כורכו בבת אחת ואוכלו לקיים מה שנאמר [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, לפסח, והנה חובת מצה באחרונה, עבדינן נמי כהלל, וכורך כזית ממצה השלישית וכזית מרור ואוכלם ביחד זכר לפסח כהלל, ובלא ברכה, לפי שכבר בירך עליהם כשאכלם. וגם בורא פרי האדמה לא מברך אמרור עם ברכת המרור, [ב]טיבל שני אף על פי שהסיח דעתו בקריאת האגדה מברכה דטיבול קמא, דנהי דהסיח [דעתו] לגבי נטילת ידים, מיהו כבר מילא כריסו ובירך ברכה זאת אירקי, וכל עיקר דעתו עדיין לאכול ירקי ופת, ולא דמי לברכת המזון שהיא הפסק. ולכך הנהיגו בשלש מצות, שתהיה כל אחת [ל]מצוה אחר[ת]. וכן אם הניהוג בשתים על הפרוסה מברך המוציא ועל אכילת מצה ובשנייה יכרוך כהלל. וקיימא לן כרבא [ק"כ ע"א], דתניא כוותיה, דמצה בזמן הזה לילה ראשונה דאורייתא ומרור דרבנן. ובדברי רבנו שלמה ראיתי שגם זה המרור הנכרך עם המצה טובלו בחרוסת. ולא נהירא לי, דשני טיבולין מצינו, אפילו בזמן הזה שרגילין כהלל, ולא שלש טיבולין. ומה שפסקתי כזית לכל אחד ואחד, כדתנן [ל"ט ע"א] וכולן מצטרפין לכזית, ואירקות דלמעלה קאי. ובעלין (ה)יוצאין בלחים, ובקלח שלהן לא שנא לחים ולא שנא יבשים.
<h2>דף קיד:</h2>
והא דלא אכלי מרור בטיבול ראשון ובטיבול שני שאר ירקי, משום להסמיך מרור למצה, כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.
<h2>דף קטו.</h2>
ואחר שקידש ובירך ברכה שלאחריו על הגפן וכו' אם צריך ליטול יטול, כדפרישית לעיל. ומסלקין את המפה לצד אחד ומביאין לפניו כלי שבו שלש מצות המסומנין א'ב'ג' כסימן הקופות. והראשון ראשון למצוה כסדר תרומות הקופות, שהראשונה היו תורמין ראשון. ומיהו מצינו במסכת מגילה [כ"א ע"ב] שגם האמצעי משובח, וגם האחרון משום מעלין בקודש, לכן אין קפידא כולי האי. והמישר אורחותיו ומתכוון לכך לסימנא שהראשון יהיה ראשון לברכה הגון הדבר. ועוד מביאין בכלי עם המצות ירקות, חסא ושאר מיני ירקי. ואם אינו מוצא חסא יטול במקומן עולשין קריזפל"א, ואם אין עולשין יטול חרחבינא שהוא אציא דדקולא ואם אין אציא דדיקלא יטול מוררירותא אמירפי"ל בלע"ז, ובלשון אשכנז ווירמ"ט. ומכל מקום מצוה מן המובחר בחסא, כדפרישית בפרק כל שעה. ונוטלין כזית מן שאר ירקות, אפי"א או צורפיי"ל, או ירקות אחרות מה שירצה ומברך בא"י אמ"ה בורא פרי האדמה, ומטבל. ובמשנה לא גרסינן אהא טיבול בחרוסת, אלא אטיבול דחזרת. וכן מטביל כשיעור הזה (ומטבל) ונותן לגברים ולנשים ולתינוקת כדי שישאלו.
ונראה לי דנוטל המצה אמצעית ובוצע לשנים ונותן חציה בסוף השלחן לאפיקומן וחצי השני נותן בין שתי המסומנות א' ג', ואז כשיטול לבצוע המצה אחר גמר האגדה בוצע המוציא במסומנת א' שהיא ראשונה למצוה, ובפרוסה שהיא האמצעית מברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד. ורבינו זקיני כתב שעל הפרוסה בוצע המוציא ועל השלימה מברך על אכילת מצה. ולא ראיתי אבא מורי נוהג כן. וטעם של זקיני משום דרכו של עני בפרוסה כל השנה היינו המוציא. וכן פירש רבינו חננאל ושאר גאונים. אבל רב עמרם כתב בשם רב משה ריש מתיבתא שעל השלימה מברך המוציא. וכן כתב רבינו יוסף טוב עלם. ובשלישי יכרוך בלא ברכה עם המרור, כהלל. אבל אם יטול המסומנת א' ויבצענה לשנים אין כאן מצוה. ואם באנו לעשות כן צריך לומר [דהאמצעי] משובח, ואם כן אף בשלישית נמי איכא למאן דאמר משובח. ויש גאונים שאמרו שאין צריך כי אם שתי מצות, והאחת פורס לשנים ושומר חציה לאפיקומן, ועל הפרוסה מברך שתי ברכות, המוציא וטמיש במלחא ומברך על אכילת מצה ואוכל. וכן הוא בירושלמי דפרקין. ובירושלמי פרק הרואה מצה בלילי פסחים כשהוא בוצע מברך המוציא בא לאכלה אומר על אכילת מצה. ובחילוף ניהוג כתוב אנשי בבל בוצעים על שני ככרות שלימות בשבתות וימים טובים לקיים לחם משנה [ואמר רבי אבא [ברכות ל"ט ע"ב] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מאי טעמא דכתיב [שמות ט"ז] לקטו לחם משנה], אנשי ארץ ישראל על א' שלימה שלא להכניס ערב שבת בשבת. פירוש לחם משנה היינו [עומר] אחד של ערב שבת ואחד (עומר) של שבת. אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניחין פרוסה בין שתי שלימות ובחול פרוסה ושלימה ומברכין עליה שתי ברכות, ואנשי ארץ ישראל בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ובוצע. ובברכות [שם] אמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מפני שדרכו של עני בפרוסה. ויש גאונים מפרשים דאדלעיל קאי, דאף על גב שבשבת בעי לחם משנה, פסח הבא בשבת מצותו לפרוס אחד מן השנים. ויש גאונים מפרשים דאיום טוב קאי, אבל כשבא בשבת בעינן שתי שלימות מלבד הפרוסה. ואני אומר שאין חילוק, דביום טוב נמי תניא [מכילתא בשלח פ"ד] ששת ימים תלקטהו רבי יהושע אומר למדנו שלא היה מן יורד בשבת וביום טוב מנין תלמוד לומר שבת לא יהיה בו יום הכפורים מנין תלמוד לומר שבת [לא יהיה בו]. והלשון זה תמוה, בתוך שלימה משמע שהפרוסה היא בתוך, ולא עליה. ויש לישב הלשון שהתחתונה בולטת מכל צדי הפרוסה והרי הפרוסה בתוך. ולאחר שהניח החציה בין שתי השלימות יטול מן הקערה שני תבשילין שבה, ביצה ובשר או שני מינים אחרים של תבשיל בשר או דג וביצה או צלי ומבושל או גרמא ובישולא, שהיה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ומניח המצות עם הירקות בתוך הכלי ואומר הא לחמא עניא וכו' עד בני חורין, ושוב מחזירן לכלי אם רוצה. ובעבור כי ניהוג הוא להגביה הקערה עם מה שבתוכה מוציאין אותם, שלא יהא נראה כמגביה קדשים בחוץ. ורבינו שמואל פוסק שהתלמוד לא אמרו על זה אלא כשאמר מצה זו שאנו אוכלין וכו' [אז מגביה את המצה], וכשאומר מרור זו שאנו אוכלין וכו' אז מגביה את המרור, אבל כשאומר פסח זו שהיו אוכלין וכו' אין לו להגביה ואינו אומר שאנו אוכלין. אבל הגבהה זו כשאומר כהא לחמא אינו אלא לשמחה בעלמא כמו בהגבהות הכוסות של לפיכך אנחנו וכו'. ונהגו העם לומר הא לחמא עניא בלשון ארמית, שלשונם היה לשון ארמית, כדי שיבינו הנשים והתינוקות. ומה שאומר ייתי ויפסח, משום שני התבשילין. ומה שנתקן לשנה הבאה בני חורין ואינו תרגום כמו שאר כל החרוזה, לפי שנתקן בבבל, ולשונם היה ארמית, והיו הגוים מבינים, ויאמרו דעתם לצאת ממנו, ויסתכנו. ולכך תיקנו לומר זה בלשון עברית, שלא יבינו הגוים. [ומניח החצי] האחד [ויאכלנו בגמר סעודתו], זכר לפסח שהיה צריך שיהא טעם פסח בפיו. ודכוותה לדידן במצה, כדתנן [קי"ט ע"ב] אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואמרינן בגמרא לחד לישנא אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, והכי קיימא לן. וכשמסיים עד בני חורין עוקר מלפניו הכלי שבו המצות ומסיר הכלי לסוף השלחן ומכסה במפה את הכלי. ואנו שיש לנו שולחנות גדולות [מסירין את הכלי] במקום עקירות שולחנות קטנות שהיו להם בימיהם. ו[כ]עקירות שולחנות קיימא לן דכולהו נמי לפני מי שאמר ההגדה.
<h2>דף קטז.</h2>
ירושלמי חרוסת חרסית זכר לטיט והלבנים. וצריך לקהויוה וצריך לסמוכיה זכר לטיט. ונותן בו תפוחים חמוצים [ל]זכר תחת התפוח עוררתיך [שה"ש ח'] ואגוזים שנאמר [שם ו'] אל גינת אגוז ירדתי וגו'. ויש שנותנין בו תאנים לזכר התאנה חנטה פגיה [שם ב']. ועל הקמח אפילו אם הוא עליהם אינן חוששין, משום דמי פירות אין מחמיצין, ואפילו נוקשה לא הוי, כדפרישית בפרק כל שעה. ויש שאומר שאינו קמח מה שנראה לבן עליהם. ויש שחוששין לתת תאנים לתוכן מפני הקמח, ואומרים שלוקחין מר שקורין מרדרור ומשימין בחרוסת ורוחצין אותו במים ופעמים שאינו נגוב והמים יחמיצו הקמח. ובירושלמי ותבלין זכר לתבן. ומערבין בו ממיני בשמים והם זכר לתבן, וכדאמרינן כך היו תגרי חרך שבירושלים אומרים בואו וטלו לכם תבלין למצוה. ובליל שני בפסח נמי מותר לכתוש החרוסת כדרכו, משום דמפיגין טעמן.
חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח אפי' בינו לבין עצמו בינו לבין בני ביתו בינו לבין תלמידו. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו [מסובין] בבית בייתוס בן זונין והיו עוסקים בהלכות הפסח כל הלילה עד קריאת הגבר והגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להם לבית המדרש. ואל תתמה על הך דתוספתא שאוכלין ושותין במקום אחד והולכין שוב למקום אחר לגמור את ההלל, ודכוותיה גרסינן בפרק כיצד צולין [בסופו [פ"ה ע"ב] אמר רב] גגין ועליות לא נתקדשו איני והאמר רב משום ר' חייא כי זיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי התם ואמרי התם, ומשני לא דאכלי אארעא ואמרין התם סלקא דעתיך והתנן אין מפטירין וכו' ואמר רב שלא יעקור מחבורה לחבורה, ומשני לא קשיא כאן בשעת אכילה כאן שלא בשעת אכילה.
ומוזג [ל]ו כוס שני וכן הבן שואל מה נשתנה [הלילה הזה מכל הלילות] וכו'. ואם אינו יודע הבן לשאול אשתו שואלת או הוא שואל לעצמו. ולכך נהגו שאין אדם קורא לבדו האגדה וקורא תינוק אליו כדי שישאל לו, וגם מפני שיאמר להם הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. ובמדרש שוחר טוב כתב אחד אומר לשנים הודו, ואשתו וגם התינוק הרי שלשה. ואומר כל האגדה ולפיכך והלל עד ברוך אתה י' גאל ישראל, שמצינו שאמרו אבותינו כשיצאו ממצרים שירה על אכילת פסח שנאמר [ישעיה ל'] השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ומדרש הגדה בא הכתוב ללמוד על מפלות פרעה ועל מפלות סנחריב שצריך לומר שירה, שהיה מפלתם בלילה אחת. ונהגו כל אחד ואחד להגביה כוסו בידו, משום חיבוב מצוה, כדאמרינן [ברכות נ"א ע"א] רב חסדא מעטר ליה בנטלי. ויש מפרשים שהיו מגביהין אותו בידים. ויש מפרשים בענין אחר. ואינו אומר שירה אלא על היין שנאמר [שופטים ט'] ותאמר להם הגפן וגו' אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מכאן שאינו אומר שירה אלא על היין. ומברך בורא פרי הגפן ושותה, ואינו מברך לאחריו, מפני שברכת המזון יפטרנו. ונהגו להטיל מכוס של ברכה לכוס של כל אחד ואחד. ולא שהוא חובה, כיון שאנו סמוכים על כ[ל] אחד ואחד כוסו בידו. ולא עוד אלא שיכולים להקדים ולשתות אחרי ששמעו הברכה אפילו קודם שישתה המברך, כדאמרינן בירושלמי בברכות [פ"ו ה"א].
<h2>דף קיז:</h2>
ומוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל מלא לנו ה' וגו' עד סופו, וחותם ביהללוך וכו' עד מלך מהולל בתשבחות. ומה שאין מברכין לא בקריאתו של הלל ולא בהתחלת לא לנו ברוך אתה י' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, מפני שנחלק לשנים, ושני פעמים לא יתכן לברך על שני חצאי מצוה. ואני בארתי דבר זה יפה בתחילה בתשובתי מתלמוד ירושלמי. [קי"ח ע"א] ושוב אומר נשמת כל חי, וחותם מלך מהולל בתשבחות. ואין זה בכלל אין חותמין בשתים, שאינן דבר אחד הלל ונשמת כל חי, שפעמים אומר זה בלא זה. ושוב אומר הלל הגדול [כ]"ו כי לעולם חסדו כנגד [כ]"ו [דורות] שקדמו (לו) למתן תורה וזנן הקדוש ברוך הוא בחסדו, והלל הגדול נקרא על שם שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו, כדכתיב [תהלים קל"ו] נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ובשם רש"י ראיתי שאחרי הלל מצראה וחתימה שהיינו ברכות השיר אומר הלל הגדול ושוב נשמת כל חי דאית ביה חתימה. ופלוגתא היא מאי ברכות השיר. ומברך בורא פרי הגפן ושותה וכן כל המסובים, ואחריו על הגפן וגו', דכל חד וחד תקינו ביה רבנן חדא מצוה. וארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה שבפרשת וארא [והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי].
ובסדר רב עמרם כתב אם רצה אדם לשתות כוס חמישי, שצמא או שיש שם זקן או חולה שצריך לשתות, (ו)לא יאמר הלל הגדול ונשמת כל חי על כוס רביעי, אלא כוס רביעי ישתה אחר גמר הלל מצרים וחתימתו, ועל כוס חמישי יאמר הלל הגדול וחותם יהללוך, שכך אמרו חכמים [קי"ח ע"א] תניא חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים ה' רועי לא אחסר. וכן אמר רב שר שלום גאון ארבע כוסות חובה [חמישית] רשות, שאם רצה אומר עליו הלל הגדול ושותה. וחותם על הגפן, ושוב לא ישתה כלל עד אור הבוקר. נראה לי שאותו הכוס שותה מיהא בין קטן בין גדול, וכן כוס שלישי ואין בו משום [בין] שלישי לרביעי לא ישתה. ורבינו אלפסי כתב דמיא מצי למשתי אי צחי. וברוב הספרים רביעי אומר עליו הלל הגדול. ונראה לי שמה שאמר הגאון חותם יהללוך שרוצה לומר שיאמר אחריו נשמת כל חי וחותם מלך מהולל. ושמא ניהוגם אחרי נשמת כל חי לומר יהללוך אחרי ישתבח וכו', שקשה לומר שחתימה אחת יאמר להלל מצרים ולהלל הגדול.
ואם חפצו שותה פעמים ושלש עד שישתה כל הכוס, ואפילו כוס אח[ר], רק שיתכוין לבו ולא יצטרך לברך שנית. ובהלכות גדולות כתב שאם הוא במוצאי שבת מותר לשתות בין קידוש לכוס הבדלה ובין כוס הבדלה לכוס ברכה שעל מזונו וגם לאחר מזונו עד שיברך. ודבר זה אינו נראה לי דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא ו[ב]כוס אחד עבדי להו. ולפי דבריהם היה צריך ברכה אהבדלה ונפישו להו כסא. ואחר ברכת המזון לא ישתה, כדאמרינן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ובין שלישי לרביעי לא ישתה, פן ירדם אחר שימלא כריסו. אך (אם) אותו הכוס אפילו הוא גדול אם רוצה שותה כולו. ואחר ששתה כוס ראשון מברך על הגפן ועל פרי הגפן וכו', וכן לשלישי וכן לרביעי, דכל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא. אלא על כוס שני אין מברך לאחריו, כי בברכת המזון יפטרנו. ויש שאומר דבסוף תרי כסא קמאי ובסוף תרי כסא בתראי מברך, וליתא.
ושוב אוכלין ושותין כל צרכן, שהיין שבתוך הסעודה אינו משכר, וכדתנן בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה.
<h2>דף קיט:</h2>
תניא בתוספתא פרק בתרא דמכילתין [ה"ד] [המקרא] את ההלל הם הולכים אצלו והוא אינו הולך אצלם, המקרא את בניו [צריך] להיות עונה עמהם כדרך שהם עונים, מאיזה מקום הוא עונה הגיע לברוך הבא עונה עמהם בשם ה' ברכנוכם עונה עמהם מבית ה'. [ה"ה] בני העיר שאין להם קורא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכים ואוכלים ושותים וחוזרים ובאים וגומרין עד סוף הענין. ואם אי אפשר להם כך גומרין את כל ההלל, אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו רבי אלעזר בן פרטא היה פושט בה דברים, רבי היה כופל בה דברים. ובגמרא דידן כופל מאודך ולמטה, ופירשתי בהלכות לולב בהך שאמר רבא הילכתא גבירתא איכא למשמע מיניה דהלולא.
ואחר גמר סעודה מוציאין חצי מצה השמורה לכך. וקורין אותה אפיקומן על שם שאסור לאכול אחריה שום דבר ולא מיני מתיקה שרגילין לאכול בקינוח סעודה ואין לומר אפיקו מיני מאכל אלא נפטר מן הסעודה. ואוכל כל אחד ממנו כזית שהוא ראוי לתת טעם מצה בפיו, כדתניא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, וכן במצה הילכתא שאין מפטירין. ואע"פ שבחגיגה [אמרינן] [לעיל ע' ע"א] שהיא קודמת לפסח מפני שלא יאכל הפסח ברעבון ולא יבוא לידי איסור שבירת העצם כדאמרינן בירושלמי [פ"ו ה"ה], מה שאין כן במצה, ומיהו סילוק סוף הסעודה שיהא נאכל על השובע ויהא הטעם בפיו שלא ישכח זה שייך אפילו במצה, כגון שמצינו בקדשים ומנחות, כדתניא [מנחות כ"א ע"ב] יאכלו(הו) שיהיו אוכלין חולין עמה כדי שתהא נאכלת על השובע, דהיינו דרך חירות כדרך שהמלכים אוכלין, ובמנחה ליכא שבירת עצם. ועל אפיקומן אין מברכין, כדפרישית לעיל. ואם נתנמנמו מקצתן יאכלו גם המתנמנמים ואם כולם נתנמנמו לא יאכלו לאפיקומין [ולא] שום דבר, דהוי היסח הדעת. ואחר (כך עושה) [כל מעשה] הסעודה נוטל ידיו בלא ברכה, דמים האחרונים חובה משום סכנות (ד)מלח, כילו לברך ברכת המזון ולעשות כל הסדר עד גמירא. ומוזג כוס שלישי ומברך ברכת המזון ומברך אחריו על הגפן וגו'. וצריך ליזהר שלא ישהא אפיקומן עד לאחר חצות, דגמרינן מצה מפסח, וגבי פסח לאחר חצות לא, דקיימא לן כרבי אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא כוותיה (ואמר רבא אכל מצה אחר חצות) הפסח [אחר חצות] מטמא את הידים, דגזר על הנותר, ולא קיימא לן בהא כרבי עקיבא, [ואמר רבא אכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו]. ואם שכח ולא אכל אפיקומן ולא נזכר עד לאחר ברכת המזון, אם קודם שאמר ברוך אתה י' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן בגמר ברכת המזון נזכר לא יברך בורא פרי הגפן אלא יטול ידיו ויברך המוציא לחם מן הארץ על האפיקומן ויאכל, וכן כל המסובין, ויחזרו ויטלו למים האחרונים ויברך שנית ברכת המזון ובורא פרי הגפן וישתה, ואחריו על הגפן, [אבל אם לא נזכר עד אחר ברכת המזון וגם בורא פרי הגפן] ישתה ולא יאכל כלל האפיקומן, כי בלא ברכה דברכת המזון לא אפשר, דהכי איתקן שכוס שלישי לאחר גמר אכילה, ושני כוסות לברכת המזון לא איתקן. ותו דקיימא לן בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובכי האי גוונא כדיי שאר המצות לסמוך עליהן בשעת הדחק, דכלהו מסתמא אית להו שימור, וטעם מצה בפיו. כן נראה לי. ואחרים לא אמרו כן, אלא אמרו שלעולם אין תקנה לשכחה.
ורבנו אלפסי פסק היכי דלית ליה כולה סעודתיה ממצה דמינטרא אלא כזית בלבד מברך המוציא אההיא דלא מינטרא, ולבסוף מברך על אכילת מצה אההיא דמינטרא. ומברך אמרור ואכיל. וכורך תו מצה ומרור ואוכל בלא ברכה, כדתניא הסופגנין וכו' אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ולי נראה דההיא כזית אכיל ליה באחרונה לאפיקומן, דעדיף האי מלמיכליה בהמוציא (ובעי) [ולהוי] אכילת מצה לתאבון. ואף על גב דהיא נמי מצוה, כדתנן [צ"ט ע"ב] ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, כיון דלית ליה אלא כזית, האי שפיר טפי שיהא טעם מצה בפיו זכר לפסח, ודרך חירות לאכול על השובע. ומאן דלית ליה חמרא בלילי דפסחא מקדש אריפתא מידי דהוה אשבתות וימים טובים, (ומנח ידיה אריפתא) ובצע ומברך המוציא, ומנח ידיה אריפתא עד דגמיר קידושא ומברך לאכול מצה ואכיל, והדר מטביל בשארי ירקי ועקר לפתורא ואומר מה נשתנה וכל האגדה עד גאל ישראל, ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ובתשובת רב שר שלום גאון ריש מתיבתא כתב דבתר שמקדש אריפתא וגמר סדר הפסח בוצע ואוכל. ומאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בבית דליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון, והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתי אינהו [כסא] דקידושא ודאגדתא ואכלי מצה וירקי ואיהו לא אכיל ולא שתי בהדייהו (ותו) ולא מידי, וגמרו סעודתייהו ומברכין ברכת המזון והדר אזיל לכמה בתי דבעי ועביד הכי, ולבסוף הדר לביתיה וגמר הלולא ושתי כסי דהלולא, וגמרינן הא מילתא מסוף פרק ראהו בית דין [ר"ה כ"ט ע"ב] דקיימא לן התם דקידוש וכן מילי דחובה כגון מצה ומרור אף על פי שיצא מוציא דכולהו חד טעמא להון. ואיהו כיון דבירך ברכת המזון לא יטעום מידי, דקיימא לן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואי בעי לאק[דומי] להני בתי ברישא, מברך להו ולא טעים מידי בהדייהו והדר אזיל לביתיה ומקדש ושפיר דמי. ואף על גב דקיימא לן [ק"ה ע"ב] המברך צריך שיטעום, כי טעים נמי אחרינא שפיר דמי, כדאמרינן במס' עירובין [מ' ע"ב] לגבי יום הכיפורים ליתביה לינוקא אתי למיסרך, הא לאו הכי שפיר דמי. ולא נראה בעיני מה שכתוב בדבר זה בהלכות גדולות, להכי לא כתבתיו. ובדברי רבינו זקני שלכתחלה יקדש בבית האחר והם ישתו ולא הוא, וכן בהמוציא ובירקי והם יטעמו ולא הוא, ואומר להם האגדה וכד מטי לסעוד אזיל הוא לביתיה ומפיק נפשיה ובני ביתו וסעיד, ולא יברך על מזונו עד דאזיל להתם ומברך להו ברכת המזון על כוס שלישי והלל וברכת השיר על כוס רביעי, ולא שתי איהו מן הכוסות הללו דאי שתה לא מצי הדר לקובעיה, דאמר מר [קי"ז ע"ב] בין שלישי לרביעי לא ישתה, והוא הדין שלא יאכל, ובתר הכי הדר לקובעיה לביתו ומברך על מזונו כוס שלישי וישתה, ועל כוס רביעי גומר את ההלל וכן יעשה [אפילו בעשרה] בתים וכן ביותר. ובסדר רב עמרם כתב ואם אותם בני בתים אינם יודעים לברך ברכת המזון לא מצי מקדש להו ולאפוקי, דאי מברך להו על המזון תו לא מצי טעים בביתיה [אחר] ברכת המזון דאמר מר בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואם יודעים לברך ברכת המזון יש תקנה שמקדש להם וטועם ומברך להם כל הברכות, המוציא ועל אכילת מצה ומרור, וטועם, וכן יעשה בכמה בתים והולך לביתו ומוציא עצמו וסועד וחוזר לביתם, ויברכו הם בעצמם על מזונם והוא יגמור להם את ההלל על כוס רביעי, וחוזר לביתו ומברך על מזונו בכוס שלישי ושוב יגמור את ההלל על כוס רביעי. ובשם רש"י מצאתי הצריך לו להוציא אחרים, יקדש להם וישתה ויברך עמהם ויטבול, ובכוס שני יאמר האגדה וישתה ויפרוס ויטבל במרור, ושוב יכרך כהלל ויקום ויעשה כן בכמה בתים, וכן יעשה בביתו באחרונה ויגמור סעודתו, ויברך ברכת מזונו על כוס שלישי וישתה, ועל הרביעי יגמור ההלל ויברך וישתה, שלא אסרו רבותינו לשתות אלא בין שלישי לרביעי משום שיכרות, אבל [יין] שבתוך המזון אינו משכר, כדאמרינן בירושלמי [פ"י ה"ו]. ואם צריך לו אחר פיטור (אפי') אפיקומן ושתית כוס שלישי יגמור להם ההלל ולא ישתה ולא יאכל, וכן אם היו צריכין לו שוב בשום בית לקדש ולעשות להם כל הסדר יעשה להם, ובלבד שיזהר שהוא לא יאכל ולא ישתה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים ומצותיו כי נעמו. ולקמן אכתוב דין בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל.
בירושלמי פרק שלישי דשבועות [ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח, [שלא אוכל מצה בלילי הפסח] לוקה [ואוכל] שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. ובמסכת נזיר [ג' ע"ב] אמרינן מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי הוא מושבע ועומד וכו'. ואני פירשתי הך מילתא בחיבור זה בשבועות.
